להצהיר שהביקורת הבאה כנראה לא תהיה אובייקטיבית לחלוטין יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. זאת משום שדיסק הסולו של יהושע לימוני הוא זה שאני מחכה לו כבר כמה שנים טובות. מה שאולי יישמע קצת תמוהה בפני רבים שכלל לא מכירים את השם, או את הזמר, או את הלהקה. לימוני היה הקול מאחורי והכותב הראשי של להקת, ובכן, "יהושע", להקת רוק-פופ מהטובות של תחילת העשור ששרדה אלבום אחד בלבד ("יהושע", 2004) שלא זכה להצלחה מסחרית ולאחריו התפרקה. הפירוק של יהושע-הלהקה, הוא כנראה אחד הפספוסים הגדולים במוסיקת הרוק הישראלית. למי ששמע את אלבום הבכורה ההוא (אני נוהג לחזור אליו שוב ושוב כל כמה זמן) מבין איזה כישרון ענק עמד מעל ההרכב הזה. בזמנו השוו אותם לקולדפליי, ועל אף שהמרחק בין יהושע לימוני לבין כריס מרטין ענקי, הסאונד בין שתי הלהקות אכן מקביל, פופ-רוק מדויק ומופק בקפדנות.

הטקסטים של לימוני שהתעסקו בעיקר ביחסים ומה שביניהם היו חודרים ועמוקים על אף הנושא התפל. מאז הספיק להתפרנס בעיקר כמדריך בסדנאות לכתיבה וחבר לבארבי רקורדס כבית מטפח. המעבר לבארבי הקנה לו את היכולת לקיים אינספור הופעות באותו מועדון ולקדם בזכותן את פרוייקט הסולו. חמש שנים אחרי מוציא יהושע לימוני את "מנות קטנות", האלבום, שלמעשה יצא כבר לפני שנה, נמכר אך ורק דרך ההופעות הרבות שהתמיד לקיים במהלכה. השיטה הזו, להגיע לקהל דרך הופעות, היא לא חדשה, ומציגה אולי דרך הגיונית להתמודד עם תעשיית המוסיקה הקורסת.

בעיקר בגלל העובדה שמדובר באלבום חורף מובהק, אין ספק ש"מנות קטנות" הוא מהאלבומים העצובים והיפים ביותר שיצא לי לשמוע לפחות מאז יצא אלבומו הקודם, ובעיקר בזכות קולו העצוב של לימוני. בזמן שרוק מעולם לא נשמע רך יותר, הצליח לימוני ליצור אלבום בעל רגישות גבוהה לטקסטים מורכבים ולחנים אפרוריים. שירי אהבה נוגים, הפקת גיטרות חשמליות, פסנתר ותופים. וכל זה בלי להישמע צ'יזי או ליפול לרגע אחד לקלישאות. וזו משימה הרבה יותר קשה משזה נדמה. אלבום הבכורה של לימוני הוא בעצם המשך ישיר לאלבום הבכורה של הלהקה, למעשה הוא נשמע כמעט אותו דבר, ואני אומר את זה בצורה החיובית ביותר. כל מי שאהב את הדיסק ההוא יימס יחד עם לימוני בעצבות האדירה של האלבום הנוכחי.

הרי כמו בכל אלבום שני שיוצא בארץ, אין ספק שאהבה, פרידה, דיכאון ועצב הם חומרים איכותיים לדיסק, העניין הוא שצריך לדעת איך לתעל את הרגשות האלה לכדי שירים עצובים, ומלבד הפקת הפסנתרים הנוגה, קולו המלנכולי של לימוני הוא אחד המרגשים שיש כרגע בסביבה.
אלבומים שמדברים על אהבה זה דבר נפלא, נכון. אבל בזמן שהורגלנו בשנים האחרונות לשמוע זאת מצידן המתבכיין של הנשים (בעיקר בזכות חבורת רימון), לימוני, מהצד השני מצליח להביא את זה לנקודת מבטו של הבחור, שבור הלב, הרגיש. כל זאת ללא מסיכות של ציניות, אין כאן מקום להתבדחויות יתרות אם כי כנות אמיתית ו-ובכן, מרגשת. משפטים חזקים כמו "הנפש שוב רוצה להתעורר" או בתים פשוטים כמו "בספסל ליד התחנה / מגיש לך זר /ונותן לך מתנה.." פשוט גורמים ללב לחייך. שיר הנושא "מנות קטנות" הוא שיר פופ עשוי היטב, "בין קודש" הוא שיר עטור מיתרים וכולל ציטוטים מקראיים אבל לא מהסוג שיוצא לשמוע לאחרונה, וכמובן המאסטרפיס "מתנה", בלדת פסנתר מרגשת באורך 6 דקות עם אחד הלחנים היותר יפים, שהשאירה אותי מכורבל בתנוחת עובר. סיבה מספיק טובה לקנות את האלבום הנפלא הזה.

על אף הסירקולציה הגבוהה יחסית שעושה הסינגל "מזבח" בתחנות הרדיו, כנראה שלימוני יישאר גם בשנים הקרובות בגדר פספוס, זאת על אף שמדובר ביוצר ענק. לפעמים לא מספיק רק כישרון גדול וקול יפה, אלא טיפה קטנה של מזל. ובזמן שהרדיו מטריח את עצמו לפמפם שוב ושוב בעיקר בזמרים סוג ז' מהסוג שמתחרה בתכניות ריאלטי סוג ד', לימוני, כמו השירים שהוא כותב נשאר אינטימי, קטן, מרגש. ואם תתנו לו הזדמנות הוא עוד יכול להיות זמר של דור שלם. מומלץ לשבורי לב, אבל לא רק.

קישורים :
לעמוד המייספייס של יהושע