"שייצא כבר הדיסק!" צווחתי על זוגתי למופע של חמישי בלילה. כן, אחרי ההופעה המחשמלת של פרוייקט אחד חלקי אחד, דחיית הסיפוקים שלי התגמדה לכזו של ילד בן חמש. אני צריך את ברזל. ואני צריך אותו עכשיו. תדמיינו את הדבר הבא, תיאטרון תמונע, מלא עד אפס מקום. ו...זהו. לא זכורות לי מספר רב של הופעות שממש "פוצצו" את תיאטרון תמונע. ההרכב שכבר הופיע במקומות ממש קטנים כמו תיאטרון תמונע, או מקומות ממש ממש קטנים כמו קפה ביאליק, כנראה לי ציפה לכזו כמות של קהל. אבל אחרי ההופעה של אתמול אני מתחיל להבין שתסמין אחד חלקי אחד לא רק פגע בי. תמונע היה מלא אתמול עד אפס מקום, דהיינו אנשים עומדים, מציפים את המדרגות וחוסמים את המזגן הלא מתפקד של המקום. וכאשר מדובר בהרכב שלא מתפרסם או מתייחצן בכלל בדרכים מקובלות (ואני לא חושב ש-88fm היא הדרך הכי טובה לפגוע בלב המיינסטרים) והעובדה שקהל של אנשים נוהרים לראותם, אך ורק מפה לאוזן, בהחלט אומרת משהו.

1:1 הוא פרוייקט מוסיקלי שמחבר בין חברי דבק (בועז ריינשרייבר וגדי רונן) והזמרת מור שטייגל (בת זוגתו של ריינשרייבר) ובין הסופר והמשורר ערן בר גיל. גם אם הייתי רוצה לתמצת את חיבתי לפרוייקט הזה היו דרושים לי הרבה יותר מכמה עשרות מילים טובות לכתוב. אחד חלקי אחד הוא לא רק ספר שירים ודיסק רוק, הוא פרוייקט שאפתני, מבחינה מוסיקלית, לדעתי לפחות, הוא אחד מאלבומי הרוק היותר בולטים של השנים האחרונות. דיסק רוק מהזן האיכותי, שמשלב בחכמה גיטרות חשמליות מהדהדות, גיטרות אקוסטיות נוגות והכי חשוב, יכולות ההלחנה הכי מוכשרות שיצאו ממושב ניר צבי.

בהופעה של חמישי בלילה הציגו חברי הפרוייקט את החלק השני בטרילוגייה - "ברזל", דיסק המשך לאחד חלקי אחד. הקונספט באלבום החדש "ברזל" סובב סביב המתכות, הסאונד, כפי שזה נשמע בהופעה, בהתאם. לדעתי היכולת של קהל לשבת מרותק מהופעה שלמה של שירים חדשים, שעוד לא שמע מעולם היא לא דבר של מה בכך. הצורך להיות מרוכזים במילים ובמנגינה מגבירה את הלחץ, אבל חברי הפרוייקט נתנו הופעה מעולה בכל הגדרה, והשירים החדשים, על אף אי ההיכרות שלי איתם, פשוט נשמעו מעולה. עצם העובדה שברזל הוא דיסק המשך ל1:1, אומר דוקא שהלהקה ממש לא צריכה למצוא לעצמה "כיוון חדש", הם לא צריכים לאנוס על עצמם איזה "אדג' אלקטרוני" או "השפעות מזרחיות" או כל גימיק אחר. הם צריכים להמשיך ולעשות את מה שעשו כל כך טוב עד עכשיו, רק עוד ועוד. "ברזל" עם כך, ממשיך באותו הקו הדרמטי-ישראלי-רוקיסטי של הפרוייקט הראשון. במהלך הערב שרו שירים מהפרוייקט החדש כמו "כדור ברזל" היפייפה ו-"מלי בן שושן" (בהדרן הם נתנו גירסה פרועה במיוחד של השיר הזה, רוב הקהל לא נשאר אדיש אליו) כאשר במחצית השנייה של המופע התרכזו בעיקר בשירים מהדיסק הראשון, "הוא אוהב את הטבע" הנוגה, "אין לי חוש הומור" העצוב (אחד השירים הכי טובים בדיסק, בביצוע מרגש) ועד ל"אין לו פנים" החייתי שכמעט הפיל את הקירות של תמונע. בכלל, החיבור הזה בין מור שטייגל לפסנתר הכנף של גדי רונן והגיטרה החשמלית של בועז ריינשרייבר יוצר כנראה את אחד הפרוייקטים הכי משובחים שיש כרגע בארץ. העובדה שאחד חלקי אחד התחיל כדיסק בודד, המשיך לטרילוגיה שעתידה להתפתח לסרט והצגה וספרים ומרצ'נדייז תרבותי לכל היא עובדה משמחת ביותר. אני בכל מקרה, אשמח לנכס את כל מה שהחבורה הזו תייצר.

העיבודים הבימתיים היו מאוד מעניינים, כל שיר, גם המוכרים שבינהם, התחיל באיזשהו צליל שונה מהעיבודים שבאולפן, הלהקה הרשתה לעצמה לאלתר - להוסיף ולחדש. כאשר בינהם רגעי קליימקס שהגיעו כאילו משום מקום. מה שהופך את הפרוייקט בכלל, וההופעה של חמישי בלילה בפרט לכל כך מוצלחים הם פשוט השילוב בין יכולות הכתיבה המתוחכמות ומאתגרות של ערן בר גיל, יכולות ההפקה של ריינשרייבר את רונן, הביצועים הנוגים כשצריך, אך פוצעים מהצד השני של שטייגל ושאר חברי הלהקה. בכל זאת, לשבת מקופף ומכווץ על מדרגות המתכת של תמונע במשך כמעט שעתיים, כאשר המזגן מסרב להפיג את החום היא חוויה לא קלה. אין לי ספק. אם לא הייתי בטוח בזה מקודם. אני מאוהב.

קישורים : לעמוד המייספייס של אחד חלקי אחד